כותבת מחדש את השקט שלי

בבוקר אחד ישבתי עם כוס קפה בשקט אל מול הזריחה. הרגע הזה היה כמו נשימה איטית שמזכירה לי שאני יכולה לבחור איך ייראו החיים שלי. פתאום עלה בי זיכרון קטן מהילדות. גל קטן של געגוע עלה בי בלי שביקשתי והוא פתח דלת רכה פנימה. הוא הזכיר לי כמה רגעים פשוטים ממשיכים ללוות אותי גם כשאני לא מודעת אליהם.

הבנתי שהאירועים האלה, גם אם אני לא זוכרת אותם במילים, ממשיכים לעצב אותי. ובעיקר האופן שבו אני מספרת אותם לעצמי. יש זיכרונות שחוזרים ומרגישים חשופים. דווקא שם מסתתרת אפשרות עדינה ליצור אותם מחדש. לא להילחם בהם אלא להניח להם להשתחרר מהפירוש הישן שלהם.

אומרים שאיינשטיין דיבר על זה שחוסר שפיות הוא לעשות אותו דבר ולצפות לתוצאה אחרת. האמירה הזו אמיתית. וכדי לפרוץ קדימה בחיים ובמקצוע אני מזכירה לעצמי להסתכל קדימה, לחלום, ולבנות תוכניות מהלב ולא מההרגל.

ובתוך כל זה לשמור על הקול הפנימי שמספר לי מי אני באמת. איזה סיפורים כבר לא משרתים אותי. ומה עדיין מנהל אותי מבפנים בלי שבכלל שמתי לב.

הזכרונות שלי הם לא משקולת. הם הזדמנות. דרך עדינה לייצר תמונה חדשה, סיפור חדש, עתיד חדש. אני בוחרת לעשות את זה בשקט שמאפשר לי לשמוע את עצמי.