הבוקר התעוררתי מוקדם בשבוע עמוס. הראש רץ במחשבות ובתכנונים, מה כן ומה לא... הגשם בחוץ קרא לי. יצאתי למרפסת ונתתי לרוח הקרירה של הבוקר ללטף אותי. עם נשימה עמוקה של כל הירוק והרענן הזה שם בחוץ. הרגשתי איך הרעש בראש נרגע, ונושם גם הוא את הריח של הבוקר. מסתבר, שאכן שינויים סביבתיים, בעיקר בטמפרטורה, יכולים להשפיע על מצב רוח וקוגניציה. במחקר שפורסם בשנת 2023 נמצא שכל עלייה של 5 °C בטמפרטורת הסביבה קשורה בירידה של כ־7% בהסתברות למצב רוח רע (אציין רק שמדובר בשוויץ, מדינה שלא ידועה ב

לפני שהתחלתי קרוספיט, פחדתי להיכנס לשיעורי כוח. חששתי מהמשקולות, מהעומס, פחדתי להתנפח, הפחיד אותי המראה של האנשים סביבי, התחושה שאולי אני לא מספיק חזקה, לא מספיק מסוגלת, לא שייכת. כל צעד בתוך האולם הרגיש כמו התמודדות עם משהו שגדול עליי. אבל עם הזמן, משהו השתנה. היום כשאני נכנסת לאולם, אני מחייכת. האנשים, המוזיקה ברקע, הרעש של הציוד, תחושת הדופק והחוזק של הגוף שלי הכל מחבר אותי לרגע, לרגש, לעצמי. אני מרגישה את הכוח שלי, את הקשב, את היכולת שלי לתת לגוף לעבוד מתוך שמחה. הפחד ההו

הבוקר שוב הגעתי למפגש השבועי שלי עם אמבט הקרח. אני רגילה לספר לעצמי שזה קל לי, שזה כבר חלק מהשגרה, חלק מהזהות החדשה שאימצתי לעצמי. אבל הבוקר זה היה הכי מאתגר מכל השנה. האפרוריות בחוץ, הרוח וגשם הזלעפות הכו בי מנטלית בעוצמה איך שהתעוררתי. ואז השיח הפנימי, בין האני העליון שלי לשדון הספק. הראש שלי התחיל לייצר משפטים מוכרים של הימנעות. כמעט ונתתי להם לנצח אותי, אבל משהו בי ביקש לבדוק מה קורה אם אני לא בורחת. אז נכנסתי. הקור היה חד, צורב, מציף. ורגע אחרי זה, השקט. יש משהו בטבילה ה

כבר כמה שנים שאני בשיא הכושר שלי. כל פעם עוד קצת. חזקה ומתאמנת באופן קבוע. ובכל זאת משהו היה חסר. לא כוח אלא יציבות. הבנתי שהגוף שלי יודע לרוץ מהר אבל לא יודע לעמוד בשקט. בדיוק שם התחיל המסע לשלווה מסוג אחר. אז התחלתי פילאטיס עם מטרה קטנה וצנועה לגרוב גרביים בעמידה בלי להישען. נשמע פשוט. בפועל זו הייתה הזמנה לפגוש את עצמי בנקודה הכי חשופה. נפלתי שוב ושוב. התיישבתי. נצמדתי לקיר. ובכל פעם שהתרסקתי קצת למדתי לנשום ולחזור. ואז יום אחד זה קרה. עמדתי יציבה גורבת גרב על רגל אחת ומרג