הבוקר התעוררתי מוקדם בשבוע עמוס. הראש רץ במחשבות ובתכנונים, מה כן ומה לא... הגשם בחוץ קרא לי. יצאתי למרפסת ונתתי לרוח הקרירה של הבוקר ללטף אותי. עם נשימה עמוקה של כל הירוק והרענן הזה שם בחוץ. הרגשתי איך הרעש בראש נרגע, ונושם גם הוא את הריח של הבוקר. מסתבר, שאכן שינויים סביבתיים, בעיקר בטמפרטורה, יכולים להשפיע על מצב רוח וקוגניציה. במחקר שפורסם בשנת 2023 נמצא שכל עלייה של 5 °C בטמפרטורת הסביבה קשורה בירידה של כ־7% בהסתברות למצב רוח רע (אציין רק שמדובר בשוויץ, מדינה שלא ידועה ב

לפני שהתחלתי קרוספיט, פחדתי להיכנס לשיעורי כוח. חששתי מהמשקולות, מהעומס, פחדתי להתנפח, הפחיד אותי המראה של האנשים סביבי, התחושה שאולי אני לא מספיק חזקה, לא מספיק מסוגלת, לא שייכת. כל צעד בתוך האולם הרגיש כמו התמודדות עם משהו שגדול עליי. אבל עם הזמן, משהו השתנה. היום כשאני נכנסת לאולם, אני מחייכת. האנשים, המוזיקה ברקע, הרעש של הציוד, תחושת הדופק והחוזק של הגוף שלי הכל מחבר אותי לרגע, לרגש, לעצמי. אני מרגישה את הכוח שלי, את הקשב, את היכולת שלי לתת לגוף לעבוד מתוך שמחה. הפחד ההו

הבוקר שוב הגעתי למפגש השבועי שלי עם אמבט הקרח. אני רגילה לספר לעצמי שזה קל לי, שזה כבר חלק מהשגרה, חלק מהזהות החדשה שאימצתי לעצמי. אבל הבוקר זה היה הכי מאתגר מכל השנה. האפרוריות בחוץ, הרוח וגשם הזלעפות הכו בי מנטלית בעוצמה איך שהתעוררתי. ואז השיח הפנימי, בין האני העליון שלי לשדון הספק. הראש שלי התחיל לייצר משפטים מוכרים של הימנעות. כמעט ונתתי להם לנצח אותי, אבל משהו בי ביקש לבדוק מה קורה אם אני לא בורחת. אז נכנסתי. הקור היה חד, צורב, מציף. ורגע אחרי זה, השקט. יש משהו בטבילה ה

כבר כמה שנים שאני בשיא הכושר שלי. כל פעם עוד קצת. חזקה ומתאמנת באופן קבוע. ובכל זאת משהו היה חסר. לא כוח אלא יציבות. הבנתי שהגוף שלי יודע לרוץ מהר אבל לא יודע לעמוד בשקט. בדיוק שם התחיל המסע לשלווה מסוג אחר. אז התחלתי פילאטיס עם מטרה קטנה וצנועה לגרוב גרביים בעמידה בלי להישען. נשמע פשוט. בפועל זו הייתה הזמנה לפגוש את עצמי בנקודה הכי חשופה. נפלתי שוב ושוב. התיישבתי. נצמדתי לקיר. ובכל פעם שהתרסקתי קצת למדתי לנשום ולחזור. ואז יום אחד זה קרה. עמדתי יציבה גורבת גרב על רגל אחת ומרג

לפני הרבה שנים כשהייתי מהנדסת תוכנה צעירה ויהירה הזמינו אותי לדבר בכנס על תחום שהכרתי היטב. הייתי מומחית אבל גם צעירה ועם ביטחון שמסתיר פחד עמוק. עליתי לבמה בלי להתכונן בטוחה שזה יזרום. זה היה כל מה שרק לא זרם. הברכיים רעדו הקול נשבר ורק אז הבנתי שהגוף יודע דברים שהראש עוד לא הספיק להבין. הלב דפק כל כך חזק שחשבתי שכולם שומעים. כשירדתי מהבמה רציתי להיעלם. שכנעתי את עצמי שאני לא בנויה לדבר מול אנשים ועדיף שאשמור על שקט. מאותו יום ובעשרים השנים שאחריו כמעט לא דיברתי מול קהל. אפי

המים נראים שלוים לגמרי. רק גושי הקרח הצפים להם בנחת רומזים על מה שמסתתר בתוך האמבטיה התמימה למראה. יש את הרגע הזה כשאני נכנסת פנימה שהגוף צורח לצאת. הנשימה מתקצרת והכתפיים מתכווצות. לא משנה כמה פעמים עשיתי את זה, הגוף תמיד מגיב כך. בתוך המתח הזה אני מזכירה לעצמי שיש לי בחירה. וכשאני נשארת ונושמת משהו עדין מתחיל להשתנות. במקום להילחם בתחושה אני מאפשרת לה להיות. דווקא שם, במקום שנדמה הכי רחוק משלווה, מתגלה נקודה קטנה של שקט. כמו סדק שמכניס אור. מחקר שפורסם בשנת 2021 בכתב העת Jo

בבוקר אחד ישבתי עם כוס קפה בשקט אל מול הזריחה. הרגע הזה היה כמו נשימה איטית שמזכירה לי שאני יכולה לבחור איך ייראו החיים שלי. פתאום עלה בי זיכרון קטן מהילדות. גל קטן של געגוע עלה בי בלי שביקשתי והוא פתח דלת רכה פנימה. הוא הזכיר לי כמה רגעים פשוטים ממשיכים ללוות אותי גם כשאני לא מודעת אליהם. הבנתי שהאירועים האלה, גם אם אני לא זוכרת אותם במילים, ממשיכים לעצב אותי. ובעיקר האופן שבו אני מספרת אותם לעצמי. יש זיכרונות שחוזרים ומרגישים חשופים. דווקא שם מסתתרת אפשרות עדינה ליצור אותם

היום באימון זה קרה שוב. תוך כדי דיווש, הזיעה מטפטפת, הדופק גבוה, הראש עוד שקוע ברשימת המשימות של היום ואז פתאום קורה משהו כמעט קסום. שקט. המחשבות מתבהרות, נקודות מתחברות. ושוב מופיעה לה הברקה. זה קורה לי לפעמים באימונים, ובכל פעם זה מפתיע אותי מחדש. דווקא כשהגוף עובד קשה, הראש לפעמים עושה חיבורים שפשוט לא היו כאן קודם. מחקרים מראים שזו לא סתם תחושה. ד"ר ג'ון רייטי וד"ר ג'ים לור מאוניברסיטת הרווארד פרסמו בשנת 2011 סקירה רחבה על ההשפעה של פעילות גופנית על המוח. הם מצאו שכאשר אנ