שלווה וחוסן כבחירה מודעת וחוזרת

הבוקר שוב הגעתי למפגש השבועי שלי עם אמבט הקרח.

אני רגילה לספר לעצמי שזה קל לי, שזה כבר חלק מהשגרה, חלק מהזהות החדשה שאימצתי לעצמי.

אבל הבוקר זה היה הכי מאתגר מכל השנה.

האפרוריות בחוץ, הרוח וגשם הזלעפות הכו בי מנטלית בעוצמה איך שהתעוררתי.

ואז השיח הפנימי, בין האני העליון שלי לשדון הספק.

הראש שלי התחיל לייצר משפטים מוכרים של הימנעות.

כמעט ונתתי להם לנצח אותי,

אבל משהו בי ביקש לבדוק מה קורה אם אני לא בורחת.

אז נכנסתי.

הקור היה חד, צורב, מציף.

ורגע אחרי זה, השקט.

יש משהו בטבילה הזו שמחזיר אותי לעצמי בכל פעם מחדש.

ביכולת להיות בנוכחות מלאה במקום שקשה לי.

שם אני זוכרת שחוסן הוא לא שריר,

טוב אולי לפעמים.

אבל הוא בעיקר מערכת יחסים עדינה עם הרגע.

היכולת לבחור שוב, גם ובמיוחד כשקשה.

הקור של הימים האחרונים הזכיר לי שהשגרה לא תמיד מסתדרת עם הנוחות שלי,

אבל היציבות מגיעה מבחירה אחת קטנה

לשים רגל אחת במים ואז עוד אחת, ואת שאר הגוף.

משם מגיעה השלווה שלי.

לא מהרוגע שבחוץ

אלא מהידיעה שאני יכולה לפגוש את הקושי

ולהישאר.